הרעם: גדוד 334 סוללה א'
בגאווה ע"י פוגל סרז'
חזרה לדף הבית
Mail: solela@334alef.co.il
עופר רבינוביץ היה קצין שנמנה על קבוצת החיילים שהוביל גדי זידובר, הרחק ממוצב החרמון שנכבש על ידי הסורים. יחד איתם יצא גם הקצין צבי "במבי" אילון, שאביו, אל"מ אברהם "לנטש" אילון (אז ראש ענף היסטוריה בצה"ל), חיפש אחריו.
אני ובמבי היינו באותו גדוד. הוא היה קצין צעיר שהגיע אלינו, ושבועיים-שלושה לפני המלחמה הומלץ להעלות אותו לשם באופן קבוע כי ציפו לפעולת נקמה מצד הסורים, בעקבות קרב אווירי גדול במהלכו הופלו 12 מטוסים סורים. זו גם הסיבה שחשבו שזה יהיה יום קרב ולא מלחמה. די מהר במבי נעשה מעורה יותר ממני במה שקורה במוצב.
ביציאה מהמוצב היינו 17 איש. גדי, חגי פינק ולוחם גולני נוסף הולכים בראש, אני במרכז הטור כדי לוודא שלא ייפתחו מרווחים ובמבי במאסף. באוויר יש תחושת מועקה כבדה - אנשים לא מוכרים, שלא מתורגלים ביחד. חלקם ללא נעליים וללא נשק. עברנו כמה חדרים במוצב ופתאום יצאנו החוצה. הרגשתי רוח על הפנים וראיתי כוכבים בשמיים. על גג המוצב אפשר היה לראות בבירור צלליות של חיילים סורים. המשכנו בהליכה שקטה. אחרי פחות משעה התחלנו לטפס לכיוון העליון. הגענו לכביש המוביל מהמוצב לעליון והתחלנו בחצייתו כשמימין, במרחק של כ-200-300 מטר, נראים נצנוצי אורות שדומים לנצנוצי חבירה של כוחות צה"ל. אנחנו מנצנצים בחזרה בפנסים בירוק וצועקים בעברית. בתגובה, אנחנו מקבלים צרורות ארוכים. אלה סורים.
"די מהר נעשה מעורה יותר ממני במה שקורה במוצב".
כשהתחלנו בגלישה למטה, לעבר הכביש, נפתחה לעברנו אש גם מהגבעה השמאלית. צעקות לא ברורות מכל עבר. אני מרגיש שנשארתי לבד. דילוג בין מחסות קדימה. אני לא יורה - הטווח נראה לי רחוק מדי לתמ"ק (תת מקלע) עוזי, ואני מעדיף לא לחשוף את המיקום שלי. שנייים-שלושה דילוגים עוברים בשלום, כשנתז כדור פוגע בשוק רגלי הימנית. הדילוג הבא היה כבר ארוך מדי. אש נפתחת בהפתעה ממש מולי, מלמטה במדרון, מטווח של 20 מטר. לפתע חבטה אדירה בבטני מעיפה אותי מעלה בכוח רב, ועד שאני פוגע בקרקע אני כבר לא מרגיש דבר. כנראה צעקתי. כשאני חוזר להבין מה קורה, אני שומע את הכדורים הפוגעים בסלעים סביבי, ורואה את ההבהקים של פגיעתם. אני שכוב על גבי בשקע בקרקע, מדמם מהבטן ומנסה להבין היכן נפגעתי.
פתאום מגיע מישהו בריצה ומתיישב עליי. בהתחלה נבהלתי, כי חשבתי שזה סורי, אבל מיד הוא הזדהה כבמבי. הוא תפס לי את הידיים והחזיק אותי כדי שאפסיק להשתולל, ניסה להתחיל להרגיע אותי כדי שיוכל לבדוק אותי. לא עברו שניות בודדות והוא חטף כדור בגב, קרס ונשכב עליי כשהוא צועק מכאבים. עכשיו אני ניסיתי להרגיע אותו, "תיכף זה יעבור". גלגלתי אותו מעלי לצידי. הוא המשיך לחרחר אבל לא דיבר יותר. אחרי כמה דקות, הנשימה הכבדה שלו הפסיקה. הגעתי למסקנה שהוא מת. הסורים שכבו בעמדותיהם, 10-15 מטרים מאיתנו. שמעתי את צעקותיהם ואת יריותיהם מדי פעם וחששתי להזיז אצבע, או לדבר. הפצע בצלעות השמאליות שלי הציק מאוד. מרחוק פתאום שמעתי את הצעקות של גדי והאנשים שהיו איתו. הם הצליחו לפרוץ דרך, לרדת לכביש ולרוץ במורד לכיוון התחתון. הנחתי שרובם נפגעו או נהרגו.
"חבטה אדירה בבטני מעיפה אותי מעלה בכוח רב, ועד שאני פוגע בקרקע אני כבר לא מרגיש דבר".
שכבתי זמן ארוך במקום, ללא תזוזה. מדי פעם נפילות ארטילריה קרובות, הסורים צועקים מכל כיוון. נעשה לי קר. הירח שקע. במבי שכב מת לידי. חששתי שכשהשחר יעלה הסורים ימצאו אותי ושאפול בשבי. החלטתי לבדוק אם אני מסוגל לזוז. הזזתי יד, ואז רגל. בכל פעם איבר אחר, באיטיות רבה ובשקט מוחלט, כדי לוודא שהסורים לא מבחינים בתנועה שלי. ככה התחלתי לזחול באיטיות נוראית למעלה, בחזרה לכיוון ממנו הגענו. כל מטר לקח לי דקות ארוכות. המעיים התחילו לבצבץ מהפצע. לפתע שמעתי לחישה: חייל פצוע ששכב ליד נתיב הזחילה שלי וביקש שאקח אותו. הצעתי לו לאזור כוח ולנסות לזחול אחרי, כי אני פצוע בבטן ולא מסוגל לסחוב אותו. הוא לא היה מסוגל ונאלצתי להשאיר אותו מאחור ולהמשיך. שמו היה שלום לביא, והוא נפל לבסוף בשבי הסורי. אני חושש שהוא לא סלח לי.
הגעתי לכביש, ועברתי אותו מזרחה למדרון אחורי. שם, הזדקפתי על ארבע וראיתי שצרור די גדול של מעיים משתלשל לי מהבטן. אספתי אותו לתוך החולצה והכנסתי אותה למכנסיים. התקדמתי באיטיות, הולך כפוף, או על ארבע. בשלב מסוים ראיתי את רמת הגולן פרושה תחתי, את התפוצצויות הקרב, ואני אומר לעצמי, "תראה איזה יום קרב אתה מפסיד". שנה קודם, בינואר 1972, טיווחתי ביום קרב אחר הרבה מטרות בהצלחה רבה. עכשיו חשתי אכזבה ותחושת הלם על אובדן המוצב וההפסד בקרב.
חזרתי ופניתי מערבה לאחר עוד כמה מאות מטרים. לא הלכתי על הכביש כדי לא להגיע לעיקול הטנק בחשיכה - שם נמצא הקת"ק שלי (קצין תצפית קדמי) אבינועם גוטרמן, אך לא היה לי איתו קשר והייתה בכך סכנה. המשכתי במדרון עד לכביש ומשם עד לרכבל תחתון. היה שם טנק שלנו וכמה חיילי גולני. כשחשבתי שאפשר, הזדקפתי על הכביש ונופפתי עם הידיים, על אף שהיה לי קשה להרים אותן. התקרבתי אליהם עם ידיים למעלה והם באו אליי ולקחו אותי. פינו אותי לבית חולים זיו, שם התברר שהפציעה לא מאוד קשה כי בנס הכדור לא פגע באף איבר חיוני.
אחרי שהגעתי לבית החולים סיפרתי את הסיפור לכל מיני אנשים מהצבא שתחקרו אותי, אבל בבית ההחלמה בעכו ניגשו אליי אנשים שנשלחו על ידי אבא של במבי, לנטש. הם העירו אותי בחצות, שמו לי פנס מול העיניים ותחקרו אותי עמוקות תוך הבעת חוסר אמון מוחלט בסיפור שלי. אמרתי להם שבמבי נהרג לידי וכשאני עזבתי הוא היה מת, והם התעקשו שהוא אולי היה חי, הרי אני לא רופא. ניסיתי להסביר להם אבל חשתי שהם לא מאמינים לי, ומישהו גם טרח לציין שסורים שנפלו בשבי ראו אותו חי בבוקר.אבא של במבי חיפש אותו גם בשדה הקרב. הוא הסתובב בעצמו במפקדות ודיבר עם כל מיני מפקדים וניסה להעביר מידע, וגם השתתף בחקירת השבויים שהביאו לאיתור המקום שבו הוא נקבר, עד שמצא אותו בעצמו. הוא היה נוכח שם.
ביני לבין אבא שלו נוצרו יחסים קצת עכורים. בהמשך נפגשנו כמה פעמים והוא ניסה לרכך את הרושם ולהגיד שהוא לא מאשים אותי, שאני כמו בן בשבילו ושהכל בסדר, אך עד היום אני מרגיש אשם על זה שבכלל נשארתי בחיים. על הנייר התפייסתי עם אבא שלו, אבל עם עצמי לא התפייסתי על דבר אחד: בשלב מסוים נשאלתי אם אני יכול להמליץ על במבי לצל"ש, ואמרתי שאני לא יודע, שאני אספר את הסיפור והם יחליטו לבד. היום, כשאני זקן וראיתי הרבה צל"שים אחרים, אני מכה על חטא שלא המלצתי מיד. אני מבין שיכולתי להמליץ בלב שלם. הוא בא אליי כדי לנסות לטפל בי, ואומנם לא הספיק - אבל הוא בא, ועל זה אני מכיר לו תודה. הייתי צעיר וטיפש, וזה יכול היה גם לעשות טוב לאבא שלו, שמת עם שברון לב.
לאחרונה הצלחתי להשיג תיעוד של החקירה שעשו לי בארכיון צה"ל, במטרה לוודא שמה שאני זוכר הוא נכון. ואכן, מה שסיפרתי שם זהה למה שאני מספר היום. אני סוחב איתי את הזיכרון הקשה של המוצב בשעות האחרונות, של רגעי הפציעה שלי והשעות שלאחריה, בהן שכבתי לבד בשטח מטרים ספורים מהסורים. במיוחד זכורה לי תחושת הלבד וחוסר האונים האינסופי. הפחד, ההלם ותחושת הכישלון.
חוויית מלחמת יום כיפור בשבילי הייתה חווייה מכוננת. את זיכרונותיה אני נושא איתי לכל מקום בשנים שחלפו מאז. אני יכול להודות היום שהיא הייתה סוג של טראומה. אני קורא אובססיבי של ספרי מחקר היסטורי על המלחמה הזו. מדהים איך זה יוצא החוצה אחרי שנים בעוצמה הרבה יותר גדולה, אבל לי זה עוזר מאוד להתעסק בנושא. אם בעבר לא יכולתי לדבר על זה - היום אני מדבר על זה בחופשיות. זה משחרר.
הסיפור של עופר רבינוביץ'